בעידן שבו כל אחד יכול לבקש מ-AI לייצר רשימה של "עשה ואל תעשה" לפני ראיון, הערך שאני מביא לשולחן כיועץ אסטרטגי וכמאמן הוא שונה לחלוטין. המנכ"ל שאני מלווה לא צריך עוד צ'ק-ליסט בנאלי שאומר לו "לחייך למצלמה". הוא צריך טרנספורמציה. הוא צריך מסגרת פסיכולוגית שתחזיק מעמד תחת אש.
כשאני נכנס לחדר עם מנכ"ל לפני ראיון גורלי, אני לא מתמקד רק בטקסט. אני מתמקד ב"מיקרו-רגעים" – אותן שניות שבהן המסכה עלולה ליפול. המדריך הזה הוא השיטה שלי. הוא ממצב אותנו לא כאנשי יח"צ שמכבים שריפות, אלא כמנטורים שמלמדים מנהיגים איך לנווט בתוך שדה מוקשים, איך לשלוט בשפת הגוף, ואיך להבין את ההבדל הקריטי בין אולפן טלוויזיה לפודקאסט אינטימי.
ככה אני מונע את המשבר הבא.
חלק ראשון: הפסיכולוגיה שמאחורי הראיון
הנוסחה שלי לאמון: חום + מסוגלות
הדבר הראשון שאני מלמד כל מנכ"ל הוא שהקהל שופט אותו על שני צירים מידיים: חום (האם אתה אנושי? האם אכפת לך?) ומסוגלות (האם אתה יודע מה אתה עושה?).
רוב המשברים שאני רואה נובעים מכישלון באיזון הזה. מנכ"לים טכנולוגיים נופלים לרוב במלכודת ה"רובוט" – המון מסוגלות, אפס חום. הם נתפסים כמנוכרים וקרים. לעומת זאת, מנכ"לים שמנסים להיות "חברים" מדי נתפסים כחלשים.
המטרה שלי באימון:
להביא את המנכ"ל ל"נקודה המתוקה" (The Sweet Spot).
- כשאני רוצה לשדר חום: אני עובד איתם על שפה אמפתית ("אני מבין את הכאב"), חיוך אמיתי שמערב את העיניים, ופתיחות של הידיים.
- כשאני רוצה לשדר מסוגלות: אני דורש נתונים מדויקים, קול סמכותי, יציבה זקופה, ותנועות חדות.
AI יגיד למנכ"ל "לחייך". אני אומר לו: תיזהר. חיוך בזמן שאתה מדבר על פיטורים או כשל בטיחותי הוא קטלני. זה נראה כמו "עונג הרמייה". אני מלמד אותם להתאים את הבעת הפנים לחומרת הנושא.
להבין את "הטורף" (המראיין)
אני מסביר למנכ"ל שהעיתונאי מולו אינו האויב, אבל הוא פועל לפי אינסטינקט של "טורף". אם המראיין מריח פחד, הססנות או דקלום של סיסמאות – הוא יתקוף.
הטעות הכי גדולה שאני רואה היא "משבר השתיקה" – מנכ"לים שמפחדים לומר משהו לא במקום ונסוגים לקלישאות תאגידיות. זה בדיוק מה שמפעיל את העיתונאי ללחוץ חזק יותר. השיטה שלי היא ללמד את המנכ"ל לנוע אל תוך הלחץ, לא לברוח ממנו.
מי יושב מולך? (ויזואליזציה)
בטלוויזיה, אני מכריח את המנכ"ל לדבר אל העדשה כאילו היא אדם ספציפי – לקוח, עובד, או סבתא שלו. אחרת, אנחנו מקבלים "מבט מת".
בפודקאסט, אני משנה את הגישה לחלוטין. שם המאזין נמצא עם אוזניות, באינטימיות. אם המנכ"ל ידבר בטון של "נאום לאומה", הוא ישמע צעקני ומנותק. אני עובד איתם על ויסות האנרגיה – משידור להמונים לשיחה בארבע עיניים.
הנדסת המסרים – מה אומרים ואיך
בניית "נמלים בטוחים" (Safe Harbors)
לפני שהמצלמות נדלקות, אנחנו בונים יחד את "הנמלים הבטוחים". אלו משפטי עוגן שהמנכ"ל יכול תמיד לחזור אליהם כשהים סוער.
למשל, במשבר שירות:
- "אנחנו לא מתפשרים על אבטחת המידע של הלקוחות שלנו." (ערך)
- "אנחנו מבצעים כרגע תחקיר מקיף ושקוף." (פעולה)
- "אנחנו נצא מזה חזקים יותר." (חזון)
חוק השלושה
אני מתעקש על מבנה של שלשות. המוח האנושי לא זוכר רשימות של חמישה דברים. "אנחנו מתמקדים בשלושה דברים: איתור, תיקון ומניעה." זה נשמע שלם, זה נשמע סמכותי, וזה קליט.
הנדסת "סאונד-בייטס" (Soundbites)
בטלוויזיה יש למנכ"ל 7 שניות להעביר מסר. אם הוא לא יצליח, העורך יחתוך אותו. אני מלמד אותם לכתוב "לאוזן":
- ניגודים: "אנחנו לא בונים רכב מהיר יותר, אנחנו בונים נהג חכם יותר."
- מטאפורות: "תחשבו על זה לא כהחלפת טייס, אלא כשדרוג מערכת הניווט." עיתונאים מתים על זה.
- פעלים אקטיביים: לעולם לא "טעויות נעשו". תמיד "עשינו טעות ואנחנו מתקנים אותה".
רמזור השאלות
בהכנה, אני מסווג להם את השאלות:
- ירוק: שאלות הרמה. הסכנה: שאננות ופספוס ההזדמנות למסר חד.
- צהוב: שאלות מורכבות שדורשות גישור.
- אדום: שאלות "גוטצ'ה" ("האם ידעתם על הפגם?"). כאן אני מתרגל איתם "חסימה וגישור" מיידית.
שפת הגוף – הרוב השקט של התקשורת
ההישענות (The Lean):
אני אוסר על מנכ"לים להישען אחורה. בטלוויזיה זה נראה יהיר או מנותק. אני מושיב אותם על קצה הכיסא ומבקש הישענות קדימה של 10 מעלות. זה משדר: "אני כאן, אני מעורב, אני בשליטה."
אנרגיה:
המצלמה "בולעת" אנרגיה. מה שמרגיש "נורמלי" בחדר ישיבות נראה עייף על המסך. אני דורש מהם לעבוד ב-110% אנרגיה. זה מרגיש להם מוזר, אבל בבית זה נראה כריזמטי.
הידיים: מישור האמת
"מה לעשות עם הידיים?" זו השאלה הקבועה.
התשובה שלי: תשאירו אותן ב"מישור האמת" (בין הטבור לכתפיים).
- במנוחה: תנוחת "קינון" (יד בתוך יד). זה מונע תיפוף עצבני על השולחן.
- בדיבור: כפות ידיים פתוחות. זה האיתות הקדום ביותר ל"אין לי נשק, אני דובר אמת". אגרופים קפוצים בזמן משבר הם מתכון לאסון.
הפנים וקשר העין
אני עובד קשה כדי למחוק את "פרצוף המנוחה הזועף" (Resting Neutral Face). ב-HD, פרצוף רציני נראה כועס. המנכ"ל חייב להקשיב לשאלה הקשה עם "פני הקשבה" דרוכים אך נעימים.
לגבי העיניים: אסור להסתכל למוניטור בצד. זה נראה חמקמק ושקרי. המבט חייב להיות נעול – או על המראיין, או לתוך "החור השחור" של המצלמה.
חלק רביעי: טלוויזיה מול פודקאסט – שתי זירות קרב שונות
טלוויזיה: המלחמה על הכותרת
כאן אין זמן לניואנסים. הטכניקה שאני מלמד היא "תשובה + גשר". תן תשובה קצרה, ומיד גשר לנמל הבטוח שלך. אל תיכנס להסברים טכניים, יחתכו אותם.
פודקאסט: המלכודת האינטימית
פודקאסטים מפילים מנכ"לים כי הם מרגישים כמו שיחה בסלון. המנכ"ל שוכח שהוא מוקלט, נרגע, זורק בדיחה לא מוצלחת – ויוצר משבר.
אבל, הפודקאסט הוא המקום ל"פגיעות אסטרטגית". אני מעודד אותם להשתמש ב"לולאת הפגיעות", אבל רק בתנאי שזו "פגיעות של מסוגלות":
- לא: "אני לא יודע מה אני עושה."
- כן: "ההחלטה הזו הדירה שינה מעיניי כי הנתונים היו סותרים, אבל הנה איך פתרנו את זה בסופו של דבר."
היגיינה טכנית
בפודקאסט מרחוק, אני לא מרשה למנכ"ל להתראיין מהמיקרופון של הלפטופ. זה נשמע חובבני ומזלזל. אני דואג לציוד ראוי ולחדר שקט ("מבצר כריות" אם צריך) כדי למנוע הד.
חלק חמישי: הזירה הישראלית – דוגרי, הפרעות וחוצפה
תרבות ההפרעה
אני מכין מנכ"לים (במיוחד כאלו שמגיעים מתרבות אירופאית/אמריקאית) לכך שהמראיין הישראלי יקטע אותם. אני מסביר שזו לא תמיד גסות רוח, אלא "מעורבות יתר".
הטכניקה שלי: לא לוותר. לשמור על עוצמת קול, להמשיך את המשפט, ואם צריך לומר בחיוך תקיף: "תן לי לסיים את המשפט הזה, הוא קריטי."
התמודדות עם אגרסיביות
כשהעיתונאי הופך לתוקפני, אני מלמד את המנכ"ל להשתמש בטכניקות הרגעה:
- שימוש בשם: "דני, העובדות פשוט לא תומכות בטענה הזו."
- תיקון מיידי: אם נאמר שקר, חובה לעצור ולתקן מיד.
- ריכוך: שימוש בביטויים כמו "אני מבין מאיפה השאלה מגיעה, אבל…" לפני סתירה.
חלק שישי: ארגז הכלים למניעת משברים
6.1. גישור (Bridging) – מפתח המאסטר
זה הכלי הכי חשוב שאני נותן להם. היכולת לא לענות בדיוק על מה שנשאלת, אלא על מה שאתה רוצה לומר.
- "זה חשש לגיטימי, אבל התמונה הרחבה מראה ש…"
- "אני לא יכול להתייחס לשמועות, אבל העובדות בשטח הן…"
6.2. נטרול שאלות מלכודת
אני מאמן אותם לזהות את המלכודת מקילומטר:
- הבחירה הכוזבת ("או א' או ב'"): המנכ"ל לומד לדחות את ההנחה. "זה לא זה ולא זה. זו החלטה אסטרטגית רחבה יותר."
- השאלה ההיפותטית ("מה אם?"): התשובה שלי תמיד: "אני לא עוסק בספקולציות. אני מתמודד עם המציאות הנוכחית."
- הכיסא הריק: כשהמראיין מצטט האשמה של מתחרה. הכלל שלי: לעולם אל תחזור על המילים השליליות ("המוצר שלנו לא מסוכן"). אמור את החיובי ("המוצר שלנו הוא הבטוח ביותר").
חלק שביעי: חדר הכושר – הסימולציות
אצלי לא קוראים רק דפים. אנחנו נכנסים ל"חדר מלחמה".
"הלוח הרצחני" (The Murder Board)
אני מזמן את הצוות הכי קשוח שלי, ואנחנו יורים על המנכ"ל את השאלות הכי מרושעות, הכי לא הוגנות והכי אישיות שיש. אנחנו מדליקים פרוז'קטורים חזקים, אנחנו מפריעים לו באמצע משפט, ואנחנו מכניסים "ידיעות מתפרצות" מהטוויטר תוך כדי. אם הוא שורד את זה, הראיון האמיתי יהיה משחק ילדים.
שיטת "עצור-התחל"
באימון, אני לא מנומס. אם המנכ"ל השפיל מבט כשהוא אמר "אחריות", אני עוצר הכל מיד. "תעשה את זה שוב. תסתכל עליי." התיקון בזמן אמת הוא הדרך היחידה לשבור הרגלים רעים.
חלק שמיני: הצ'ק-ליסט שלי למנכ"ל (לגזור ולשמור בכיס)
זו הרשימה שאני נותן להם שניה לפני העלייה לשידור:
| תחום | עשה (DO) | אל תעשה (DON'T) | הסיבה הפסיכולוגית |
| מסרים | שלשות. דבר בשלשות. | אל תיתן לי רשימת מכולת. | המוח לא זוכר יותר מ-3. |
| גישה | גשר לנמלים בטוחים. | לעולם אל תגיד "אין תגובה". | "אין תגובה" = "אני אשם". |
| גוף | הישען קדימה, תפוס מקום. | אל תישען אחורה, אל תשליב רגליים. | הישענות קדימה = שליטה. |
| ידיים | פתוחות, במישור האמת. | אל תסתיר ידיים, אל תיגע בפנים. | ידיים מוסתרות = שקר. |
| עיניים | נעולות על המראיין. | אל תרצד לצדדים. | עיניים מתרוצצות = פחד. |
| קול | סיים משפט בטון יורד. | אל תעלה בסוף משפט (סימן שאלה). | טון יורד = סמכות. |
| משבר | קודם כל אמפתיה לנפגעים. | אל תדבר על כסף לפני אנשים. | כסף לפני אדם = נבל. |
מילות סיכום ממני אליך
המטרה שלי היא לא לייצר רובוט מדקלם. המטרה שלי היא לייצר מנהיג שנמצא ב"שליטה נינוחה" (Comfortably in Command).
ה-AI יכול לכתוב את התשובות. הוא לא יכול ללמד את המנכ"ל לנשום כשהוא בפאניקה. הוא לא יכול ללמד אותו להביט למצלמה במבט שמשדר "סמכו עליי" כשכל העולם נגדו. זה התפקיד שלנו. אנחנו הופכים את המשבר מרגע של פחד, לרגע של מנהיגות.
